הנוסחה שתאפשר לך לדעת אם יצרת עומס קוגניטיבי אצל התלמידים שלך

שיתוף

התחשבות בעומס קוגניטיבי של לומדים היא אולי הדבר הכי חשוב שמדריכים, מרצים ומורים צריכים לדעת בזמן שהם מלמדים.
אך לרבים מהם הנושא לא מוחשי מספיק ולא תמיד ברור להם מה עליהם לעשות לעשות בפרקטיקה כדי למנוע עומס כזה.

נוסחה פשוטה בצורת שבר עם מונה ומכנה הופכת את הנושא המורכב הזה לנגיש וברור.
על פי הנוסחה, ניתן "לחשב" עומס קוגניטיבי בתור: המשימה הנדרשת מהלומד (המונה) חלקי כמות המשאבים הזמינים לביצוע המשימה (המכנה).

ככה נראה השבר שיעזור לך ללמד טוב יותר.

המשימה הנדרשת
———————-  = עומס קוגניטיבי
משאבים זמינים

ככל שנגדיל את מורכבות המשימה הלימודית, נגדיל את המונה ולכן העומס הקוגניטיבי יגדל.

ככל שנפנה ונאפשר משאבים זמינים ללומד, המכנה יגדל והעומס הקוגניטיבי יצטמצם.

עכשיו ניתן "לשחק" קצת עם הנוסחה כדי לראות איך לא לגרום לעומס קוגניטיבי גדול מדי.

נתחיל עם המכנה. איך מגדילים אותו?

את המשאבים הזמינים אפשר לחלק למשאבים פנימיים ומשאבים חיצוניים.
משאבים פנימיים נמצאים בתוך המוח שלנו. למשל ידע קודם שיש לנו בנושא, או משהו שהקפדנו לשלוף הרבה פעמים ברענונים שונים, מגדילים את זמינות המשאבים ומפחיתים עומס קוגניטיבי.

משאבים חיצוניים מתייחסים לידע מחוץ למוח שלנו שאפשר להשתמש בו כדי להתמודד עם המשימה: אינטרנט, מחשבונים, עזרי למידה ופיגומים. כל אלו רצויים מאוד לתמיכה בלמידה כי הם מגדילים את המכנה.

את המונה מקטינים באמצעות הפיכת המשימה לקלה יותר, או לכזו המחולקת למספר משימות כאשר הלומד מתבקש להתמודד עם כל משימה בנפרד.

יש לשים לב שאנחנו לא מעוניינים להקטין את המונה בכל מחיר. אם המשימה תהפוך לקלה מדי ולא תעורר שום מאמץ או סקרנות, לא נרוויח למידה אפקטיבית כי אז לא נדרשת שום חשיבה חדשה על ידי הלומד.

לכניסה לקישור לחצו כאן

x