האם מרוב רצון להיות זמישים הפסקנו לתכנן והתחלנו לחפף?
האם מרוב רצון להיות זמישים הפסקנו לתכנן והתחלנו לחפף?
האם הלכנו רחוק מדי עם הרצון להיות גמישים (agile) בכל מחיר ובכל מצב באופן שבו אנחנו מתכננים תהליכים, מוצרים או רעיונות?.
מאמר ביקורתי שפורסם בחודש האחרון במגזין של "הרווארד ביזנס ריוויו" על ידי שני מנהלים בכירים לשעבר בחברת אמאזון מציע לאזן את ההתלהבות הרבה משיטות עבודה זמישות.
הם מציעים שהם ישולבו עם שיטות של תכנון "איטי" יותר.
תכנון שמצייר את תמונת העתיד של הרעיון או התכנית שאנחנו רוצים להוציא לפועל, ואז גוזר אחורה את ההכנות הנדרשות.
הפופולריות של המושג זמישות (הלחם של המילים "זריז" ו"גמיש") גדולה מאוד.
מה שהחל כשיטה בפיתוח תוכנה, המבוססת על ריבוי סבבים מהירים של התנסות במוצר, קבלת משוב ותיקונם תוך כדי תנועה, התפשט לתהליכים ארגוניים רבים כולל בעולמות משאבי האנוש, פיתוח למידה והדרכה.
כותבי המאמר מסבירים שגישה של פיתוח זמיש תוך כדי תנועה מתאימה לפיתוח של מוצר או שירות שלא קיימים ושצריך לגבש אותם מהר.
במקרים כאלו אין טעם בתהליך סדור כי המוצר או השירות העתידי הם היפותטיים, ולכן בנייה של אבטיפוס והתקדמות במספר מחזורים (איטרציות) מאפשרת לקבל משוב מהיר ולתקן ולהשתפר.
אך גישות אלו לא יכולות לבוא לידי ביטוי במצבים בהם התכנון מראש הוא קריטי.
במקרים אלו אסור לתת לגמישות להחליף את הצורך לספק חזון ברור של התוצר העתידי.
הכותבים מציעים גם לגמישים שביננו לא להפוך את הגמישות לתירוץ לחפיפניקיות.
יש לשרטט תמונת עתיד ברורה של לאן אנחנו רוצים להגיע בתכנון כלשהו ואז לגזור אחורה את תהליכי העבודה הנדרשים כדי לקיים אותו.
יתכן והדבר יאט את קצב העבודה המהיר של העולם הזמיש, אך התוצאה הסופית תהיה טובה יותר ובסופו של דבר מהירה יותר מפיתוח אקראי ולא מתוכנן.
לכניסה לקישור לחצו כאן
