מה אנחנו יכולים ללמוד על עצמנו כשמשהו משעמם אותנו- ואיך אפשר לפנות מהר למקומות מעניינים ומשמעותיים יותר?
מה אנחנו יכולים ללמוד על עצמנו כשמשהו משעמם אותנו- ואיך אפשר לפנות מהר למקומות מעניינים ומשמעותיים יותר?
תחושות של שעמום הם מעין תמרור או סימן שאנחנו מקבלים על כך שאנחנו לא יכולים לתת תשומת לב למשהו (כי הוא קל מדי או קשה מדי) או לא מצליחים למצוא משמעות במשהו שאנחנו עושים.
לרוב שעמום מערב את שני הרכיבים האלו ביחד- חוסר תשומת לב וחוסר משמעות, וחוקרים פיתחו לכך שם- MAC שפירושו meaning and attentional-components.
להגדרה זו יש חשיבות כי שעמום הוא לא רק כשלא מעניין לנו, אלא פעמים רבות תוצר לוואי של משהו שקשה לנו או קל לנו מה שגורם לנו להתנתק מהעשייה לגביו.
תחושות השעמום הן מעיקות ולא נעימות, ממש כמו כאב פיסי, אך זיהוי של התחושה הזו והסימנים שלה יכול לסייע לנו לצאת למקומות מעניינים יותר עבורנו.
אם אנחנו מובילים פעילות של למידה או חשיבה עבור אחרים, זיהוי סוג השעמום הוא גם הדרך להשפיע על הפעילות ולהפוך אותה לאפקטיבית עבור הלומדים שאיבדנו בדרך.
אז איך מנהלים שעמום ואיך מנווטים יציאה למקום של משמעות ומסוגלות?
החוקרת הפסיכולוגית-חינוכית ארין ווסטגייט מצביעה על 4 "דרכי יציאה" משעמום, כתלות באיזה סוג של שעמום אנחנו חווים ומה אנחנו מבקשים לעצמנו:
1. שינוי במאמץ המחשבתי
כל פעם שהפעילות שלנו גורמת לתחושה קלה מדי או קשה מדי, אנחנו מאבדים תשומת לב. הפתרון הוא פשוט להעלות או להוריד את דרגת הקושי, מה שמאפשר לנו להחזיר את תשומת הלב שהלכה לאיבוד.
ניתן לעשות זאת למשל בהארכת זמנים או הגבלת זמנים של הפעילות, הוספה של "כללים", תגמולים או אילוצים חדשים לפעילות.
אפילו ביצוע של פעילות מסויימת עם מוזיקה ברקע יכולה להיות דרך יציאה שמקטינה להקטן את תחושת המאמץ והופכת את המשימה לפחות משעממת.
2. הגדלת המשאבים שיאפשרו לנו להתמודד עם הפעילות
הגדלת המשאבים הקוגניטיביים שלנו יכולים לגרום לנו להתמודד ביתר קלות עם הקושי לתת תשומת לב ולחוש משמעות.
שתיית קפה, מנוחה או שינה הם משאבים מומלצים, אך לצערנו פעמים רבות אלו בדיוק המצבים שאנשים צורכים משאבים מזיקים דווקא מתוך שעמום (כך לעיתים נוצרות התמכרויות לאלכוהול או סמים וזהו אחד ההסברים לשתיית משקאות משכרים בעבודה).
הגדלת המשאבים המועילה ביותר היא יצירת הזדמנות ללמידה חדשה ושיפור כישורים אישיים, שהופכים את ההתמודדות למשמעותית ומפרה יותר.
3. איתור משמעות חדשה בעשייה שלנו
לעיתים מסגור מחדש של הפעילות וחשיבה על הערכים שהפעילות הזו יוצרת יכולים להפיח בה משמעות. ווסטגייט מסבירה שפעמים רבות שעמום נובע מהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו ואם נספר לעצמנו סיפור אחר, או נזכיר לעצמנו שוב מה הטעם מאחורי הפעילות, נקבל פרספקטיבה אחרת של העשייה שלנו.
פתרון זה מתאים יותר לשעמום שנובע מתחושת חוסר משמעות ולא מקושי לתת תשומת לב לפעילות.
4. מעבר לפעילות אחרת לגמרי
אם ניסינו לעלות או להוריד את אתגר החשיבה, לספק משאבים נוספים להתמודדות או להזכיר לעצמנו את הערך של הפעילות שלנו, ואף אחד מאלו לא מוציא אותנו מהתחושה הקשה, סימן שכדאי לעבור לפעילות אחרת לגמרי.
כעת נותר לנו לברר עם עצמנו מה אנחנו בעצם מחפשים? עניין או הנאה? אם אנחנו מבקשים משהו מעניין יותר, כדאי לעבור לפעילות מאתגרת יחסית ואם חסרה לנו הנאה, נעבור לפעילות מתגמלת יחסית, על אף שפה פה טמון סיכון שהשעמום יחזור מהר.
שעמום, אם כן, הוא לא דבר רע או טוב.
למעשה שעמום יכול להוביל אותנו לחלימה בהקיץ או נדידת מחשבות שתעשה לנו טוב.
לכן, כדאי להתייחס לשעמום פשוט כאל סימן או "מידע מודיעני" עבורנו שאנחנו חווים חוסר משמעות או קושי לתת תשומת לב.
סיווג של אופי השעמום (קל מדי? קשה מדי? חסר משמעות? שילוב של כל אלו?) יכול לסייע לנו לבחון את הדרך לצאת ממנו, בשינוי אופי הפעילות, המסגור שלה או יציאה לפעילות אחרת לגמרי.
4 נתיבי היציאה שימושיים במיוחד לאנשי למידה, כי הם מאפשרים לנו לכוונן את פעילויות הלמידה שאנו מובילים לפי התגובות של הלומדים שלנו ולסייע להם ללמוד מתוך עניין וללא תחושות של תסכול או חוסר מסוגלות.
כך שלפחות עבור אנשים למידה, העיסוק בשעמום של אחרים יכול להיות מאוד מעניין 🙂
לכניסה לקישור לחצו כאן
