הגברת המשמעת העצמית אינה הגישה הנכונה לבעיית הדחיינות שלך
נראה לך שדחיינות היא תכונה של עצלנים, חסרי מוטיבציה או נעדרי משמעת עצמית? טעות בידך.
דחיית משימות לא קשורה בשום צורה לעצלנות.
הדרך לפתרון (חלקי) לבעיית הדחיינות מתחיל מהבנת המקור לתופעה.
כמעט כולנו דחיינים בצורה כזו או אחרת, זו תכונה מאוד אנושית שבה אנחנו דוחים משימות לא רצויות או לא מאתגרות, לפחות חלק מהזמן. לאחר שדחינו משימה, יש לנו נטייה לנזוף בעצמנו על כך שאנחנו "מפשלים".
מאמר שפורסם בניו יורק טיימס מסביר שהסיבה האמיתית לדחיינות היא בגלל שהמשימה שאנחנו דוחים היא משימה "מאמללת" ואנחנו מנסים בעצם לנהל את מצב הרוח שלנו בהימנעות מפעולה ש"מורידה" או מעציבה אותנו.
בסך הכל אנושי והגיוני.
ההוכחה לכך היא שפעמים רבות המשימה היא לא כזו מאומצת אלא משעממת, מעוררת חרדה או מעוררת התנגדות ורגשות שליליים.
אז מה עושים כדי להילחם בדחיינות, לפחות בחלק מהזמן?
להימנע מציפיות לא ריאליות – לא נצליח להפסיק את הדחיינות שלנו באופן מוחלט. זו פעולה אנושית נורמלית שנרצה לדחות משהו שמעורר בנו רגשות שליליים.
לא לכעוס על עצמנו – לא לכעוס על עצמך ולא לשפוט את עצמך בחומרה בכל פעם שלא השלמת משימה בזמן, זה רק מחמיר את המצב. המחקר מראה שאנשים שסלחו לעצמם על דחיינות הפחיתו אותה בסיבוב ההתמודדות הבא.
להבין את הדחיינות – לבדוק מדוע הדחיינות התרחשה לא באמצעות השאלה "מה לא בסדר איתי" אלא דווקא מתוך סקרנות כנה. הדחיינות נבעה מכך שמשהו במשימה ימנע ממני שמחה, מדוע? תשובה לשאלה הזו תפתח את השער לפתרון. אם זו משימה מעייפת, אולי אפשר לבצע אותה עם עוד מישהו, אם היא מעוררת חרדה, אולי לבצע רק חלק קטנטן ממנה, ואז לחזור לזה אח"כ ולגלות שזה קצת פחות מפחיד ממה שחשבנו.
לא לשכוח את הפרס – חשוב גם לתגמל את עצמך, דחיינות היא סוג של תגמול כי היא חוסכת ממך רגשות שליליים, אם נבנה לעצמנו מנגנון פיצוי כלשהו ("נגמור את המשימה הזו ונעשה הפסקה נעימה") ננטרל את הרגשות השליליים באמצעות מוטיבציה לתגמול חיובי.
לכניסה לקישור לחצו כאן
