למה אנחנו משחקים והאם זה משנה לנו את המוח?
סטיוארט בראון מתמחה במשחקי ילדים. בעברו היה פסיכיאטר, שהתמחה באבחון, טיפול ומחקר של רוצחים סדרתיים. תובנה אחת שנבטה בו באותן שנים היתה כי לכל הרוצחים שבהם טיפל היו תבניות משחק מעוותות. הם היו ילדים שלא הורשו לשחק, או שהוריהם התערבו, הכתיבו והגבילו את המשחקים שלהם. בראון הבין כי החברה מאבדת את תבניות המשחק "הטבעיות" שלה והתחיל לחקור את הנושא. אחת מטענותיו העיקריות על החברה האמריקאית בת-זמננו היא כי היום מקדשים את הניצחון ולא את עצם המשחק. כמו כן ילדים משחקים כיום במסגרות מאורגנות. במקום שהורים יאפשרו להם לשחק בחצר עם חברים באופן חופשי, הם רושמים אותם לחוגים: לכדורגל, לפסנתר וכו'. באחד ממחקריו גילה בראון כי משחק בידיים בגיל צעיר קריטי לפיתוח מיומנויות לשנים אח"כ. נמצא שמבוגרים שבילדותם לא הרבו לשחק באמצעות הידיים מתקשים לפתור בעיות מכניות באופן יצירתי, בהשוואה לילדים ששיחקו בידיים. המחקר משמש כיום את נאס"א ובואינג ככלל אצבע: לא שיחקת בידיים או עבדת איתן כשהיית ילד – אין עבודה.
|
