מדוע נראה לנו כל כך הגיוני שציוני הלומדים יפוזרו על פני "עקומת הפעמון"?
מדוע נראה לנו כל כך הגיוני שציוני הלומדים יפוזרו על פני "עקומת הפעמון"?
עקומת הפעמון או עקומת גאוס נחשבת לתופעה חברתית טבעית.
הסתכלות על קבוצה על פי עקומת פעמון איננה אופיינית רק למערכות למידה, היא התפרסה לעולמות הארגוניים והעסקיים.
מורה או מדריך נכנסים לכיתה והנחת העבודה שלהם היא שרוב הלומדים שלהם מרוכזים ברמת ידע או ביצועים ממוצעת או טובה.
חלקם הקטן הם מצטיינים הממוקמים בקצה אחד של הפעמון ואילו בקצה השני קבוצה קטנה של תלמידים בעלי ביצועים נמוכים.
כשכיתת למידה כלשהי נבחנת במבחן ותוצאות הלמידה אינן בצורה של פעמון הדבר יחשב להפתעה.
אם במבחן כיתתי כולם יקבלו 100 במבחן הדבר יראה מוזר ואנו נגיד שמשהו לא בסדר באופן שבו המבחן נכתב.
מדוע בעצם זה כה טבעי לצפות מאנשי הוראה והדרכה לבנות מבחני ביצועים שיאפשרו את דירוג הלומדים במבנה של פעמון?
האם הציפייה ללומדים בעלי יכולות המתפרסות על פני עקומת גאוס היא תופעה חברתית טבעית או אולי למעשה נבואה שמגשימה את עצמה?
ספרו של דר' חן למפרט, פילוסוף וחוקר תרבות, מציע הסתכלות ביקורתית על הנזק שנוצר כתוצאה מתרבות הלמידה ההישגית.
בספר מודגמת, בין השאר, דווקא ההשפעה על התלמידים הטובים.
הוא מציג מחקר שבו ציוני התלמידים חולקו לארבע קבוצות. שתיים מעל הממוצע (טוב ומצוין) ושתיים מתחת לממוצע.
דווקא אצל קבוצת הטובים שאינם מצוינים חלה ירידת מוטיבציה ורצון ללמוד.
מרגע שלא זכו להיות מוגדרים כמצוינים כבר חוו תחושה של חוסר ערך שפגע במוטיבציה שלהם להמשיך ללמוד.
לכניסה לקישור לחצו כאן