דחיינות זו לא עצלנות- אלא תגובה הגנתית לאיום
דחיינות זו לא עצלנות- אלא תגובה הגנתית לאיום
קל לנו לייחס דחיינות לעצלנות, חוסר מוטיבציה או מחסור במשמעת עצמית, אבל בשנים האחרונות מצטברת תמונה מחקרית אחרת.
דחיינות היא פעולת הגנה מול איום פסיכולוגי, אם נבין את זה, זה ישחרר אותנו מהרגשה רעה ונקיפות מצפון וינתב אותנו לתגובות יעילות יותר.
מאיזה סכנה מבקש המוח להגן עלינו? חשש מכישלון, שיפוטיות של אחרים, הצפה רגשית ואפילו שעמום.
המוח בסך הכל "עושה את התפקיד שלו", מרחיק אותנו מהאיום ומקרב אותנו למשהו שיספק הקלה מיידית, כמו הטלפון, חטיפים או גלילה ברשתות החברתיות.
כל מה שקל.
הבעיה היא שבכל פעם שאנחנו עושים את זה אנחנו מחזקים את המעגל:
ההימנעות מביאה הקלה מתגמלת ומעודדת חזרה על אותה התנהגות בדיוק, מה שמאמן אותנו להפוך אותה להרגל.
אז איך שוברים את המעגל?
סרטון של מייקל האנטר שעוסק בליווי של שינויים התנהגותיים, מחזק מחקרים מהשנים האחרונות ומציע 3 פעולות שיכולות לסייע:
- להגיד בקול רם: "זו לא דחיינות, זה דפוס הגנה". ההצהרה הזו מעבירה אותנו מתחושת בושה ואשמה לתחושה של שליטה
- להקטין את המשימה: צמצום של המטלה שלנו יסייע למוח להפסיק לראות בה איום. אז במקום "לסיים את הפרויקט", עדיף לתכנן "לפתוח את המחשב" ומבקום "לכתוב את המסמך", אפשר לתכנן "לכתוב משפט אחד".
- לפני שמתחילים- לזוז: יציאה להליכה או כמה קפיצות במקום שולחים מסר למערכת העצבית של המוח שאנחנו מוכנים לצאת לפעולה.
המחקרים מראים באופן עקבי שתחושת עומס וסלידה ממשימה הם המנבאים החזקים ביותר לדחיינות.
התחלה הקטנה והלא מאיימת, שמנרמלת את עצם החוויה, מספקת מומנטום לעשות את השאר והאנרגיה שלנו תופנה להשלים את המשימה במקום להימנע ממנה.
הכנו לכם מצגת, סרטון הסבר קצר, פודקסט ואינפוגרפיקה – כולם מג'ונרטים בעברית ומאפשרים העמקה נגישה ונוחה.
למחקר על החשיבות של חמלה כדי למנוע דחיינות ראו כאן, על דחיינות וויסות רגשי ראו כאן והסרטון של מייקל האנטר כאן
